רק בשמונה בערב של אותה שבת שחורה, הבת שלי חזרה סוף סוף הביתה. היא ניצלה מהטבח במסיבת הנובה אחרי שהעבירה שעות ארוכות בריצת מנוסה מהמחבלים שרדפו אחריה וירו ללא הרף. חשבתי לעצמי "זה נס, עכשיו הכול יהיה בסדר". לקח לי זמן להבין שהתמודדות האמיתית עוד לפנינו

אליקו ולירז. הם ביחד, הם כבר לא, הם חזרו, והכל בלייב ולכולם יש מה להגיד. אז מה באמת הסיכוי של זוגות עם פער גילים גדול כל כך להצליח? ומה כן אפשר וכדאי לעשות כדי לגרום לזה לעבוד. אליקו, זה בשבילך

חג פורים מגיע, רק שהשנה הוא אחר. יש עדיין עשרות חטופים בעזה, חיילים בחזית, מפונים ומלחמה מהקשות שידעה המדינה. האם בכל זאת זה לגיטימי לחגוג? ומה הדרך לעשות את זה נכון? "אנחנו נמצאים בשגרת מלחמה ובטראומה מתמשכת שבה כלום לא נראה ומרגיש אותו דבר. יחד עם זאת גם עכשיו יש צורך להיטען ולהמשיך כמה שיותר בשגרה, מתוך הבנה שזה לא יהיה חג רגיל"

עסקת החטופים שוב על הפרק, ועדיין לא ידוע מה יעלה בגורלם של אלו הנמצאים בשבי חמאס. סקר של mako ובמקביל של האוניברסיטה העברית בדק כמה מאיתנו בעדה, וכמה לא מעוניינים בה. מתברר שבעוד שבתחילת פברואר היה רוב גדול נגד העסקה, ככל שעובר הזמן האחוזים בעדה הולכים וגדלים. מה הסיבות לכך?