הוא היה המנהל הכול יכול של שיבא והדסה, הסתכסך בדרך כמעט עם כל מי שאפשר ובסוף מצא את עצמו בבית בלי עבודה. עכשיו פרופ' זאב רוטשטיין ממציא את עצמו מחדש בשוק ההון ומדבר על הפיצוצים וההתנגשויות שגרמו ליציאתו ממערכת הבריאות אחרי עשרות שנים, הרגע שבו הרשות לניירות ערך עצרה את ההנפקה של חברת הקנאביס שהוא עומד בראשה, ההחלטה לעבוד בשותפות עם רוצח והשבץ ששינה אותו פנימית וגם חיצונית. בספר אוטוביוגרפי חשוף חדש הוא מסביר מה הטעות הנפוצה לגביו, ואיך נראים החיים כשלוקחים לך את המזכירה והנהג

ניחוח הבושם שמזכיר לו את ריח המוות, עיני הילדים שננעצו בו כשפרץ לבתיהם בנשק שלוף, הרתיעה ממקומות הומי אדם: 20 שנות שירות כלוחם בימ"מ הותירו בנפשו של דודו דאנו צלקות עמוקות, אבל בזכות תחרויות האולטרה מרתון, ששיאן במרוץ של 250 ק"מ בנמיביה, הוא מצליח לחיות עם

בגלל העומס: ההסתדרות הרפואית הנחתה לתעדף מטופלים קיימים ולהפסיק את מתן חוות הדעת הפסיכיאטריות

על דבר אחד אין עוררין: הרוב המוחלט של מתמודדי הנפש איננו אלים ומסוכן, וצריך להיות מטופל מחוץ למוסדות הסגורים. כך קורה כבר שנים בישראל, ובהצלחה גדולה. אבל מה קורה במקרי הקיצון, עם המטופלים שהמערכת מפספסת, והם משוחררים ומבצעים את הפשע הנורא מכל - רצח? בשלוש השנים האחרונות היו לפחות עשרה מקרים כאלו. אלא שבלי מי שבאמת יפקח על נטילת התרופות המאזנות, בלי כתובת למשפחות המטופלים שמנסות להתריע כשמשהו לא בסדר, בלי לשנות את הרכב ועדות השחרור וכשהמערך הפסיכיאטרי ממשיך להיות הבן החורג, הגופה הבאה היא רק עניין של זמן. תחקיר

החיים טרפו להם את הקלפים כשהותירו אותם משותקים מהצוואר ומטה, אך הם ניפצו את כל התפיסות כשלמדו לצייר באמצעות הפה והפכו לציירים מוערכים. איציק, קובי וברכה - חברי הארגון הבינלאומי "אמני הציור בפה וברגל" - מספרים בריאיון ל-ynet על הכל: ההתמודדות והקשיים, התגובות מהסביבה, ועל איך זה להיות אדם עם מוגבלות בישראל