כשמשה רבנו מסכם את המסע עם בני ישראל הוא מתחיל בתוכחה מרומזת - אבל לאחר מכן לא מהסס לרדת לפרטים. מה פשר השינוי? ואיך זה קשור לציווי "הוכח תוכיח את עמיתך"?

יום החורבן נצבע בשנה שעברה בגוונים עזים של חשבון נפש ציבורי. אותן בעיות שמוטטו את הקיום המדיני של היהודים לפני 2,000 שנה, מאיימות לפורר אותנו גם היום. אז כל עוד אין בית מקדש, לפחות שייבנה איזה אוהל בתל אביב. במהרה בימינו, אמן

בית המקדש עלה באש - אך נדמה שהצער הוא בעיקר על אובדן האמונה באלוהים, ואובדן המשפחות כתוצאה מהניצחון הרומי

זה לא רק בית המקדש שעלה באש בתשעה באב, זו הריבונות היהודית שאבדה. האם מי שאינו דתי רשאי להתעלם מיום זה? האם אין בכך סכנה ממשית לקיומנו?

כשהאידיאולוגיות מאיימות לקרוע את החברה, תשעה באב עוצר אותנו ליום אחד, מתיש את העוצמות הפסיכו-פיזיות שלנו, ומוביל לדיון שכלי - עם קצת פחות אגו ורגשות