הנשים באיראן הן אלו שמסרבות להיות קורבנות ומערערות באומץ לב על הסדר השלטוני • הן לוקחות על עצמן סיכון אדיר, אבל הנראות שלהן במרחב מציירת אופק: מציאות שבה חופש באמת יכול להתקיים

ללא תנועת מחאה מאורגנת וללא סדקים באליטה הפוליטית-ביטחונית: המחאה באיראן אמנם לא עומדת בתנאי הסף להפלת משטר האייתוללות, ובכל זאת יתקשה המשטר לשכך את הזעם ברחובות הבוערים • מדיכוי ההתנגדות בטווח הקצר, דרך שלטון צבאי זמני בניסיון להצלת המשטר ועד קריסתו המוחלטת: אלו התרחישים שניצבים בפני העם האיראני

התפיסה לגבי חמאס טרם 7 באוקטובר לא הייתה רק "טעות של גורמי הביטחון" שהזינו בה את הדרג המדיני, אלא חלק מהשקפת עולם שטופחה וקודמה ביודעין ועצמאית בידי רבים מהפוליטיקאים

תסתכלו על הכנסת שלנו, עם כל הגועל נפש שלפעמים צף שם. שני ח"כים צורחים אחד על השני בוועדת הכספים. זה אולי מכוער, אולי לא יעיל, אבל זה אנושי. מה האלטרנטיבה?

בטרויה, כמו בהעברת הדולרים הקטאריים לחמאס, התקיימו הפרמטרים הללו: מדיניות הרסנית (הכנסת הסוס לתוך העיר והדולרים לחמאס) שננקטת למרות חלופות זמינות וברורות, והתמדה בהחלטה השגויה למרות ביקורת עליה. בשני המקרים התוצאה היתה זהה: אסון קטסטרופלי 

התנאים המצטברים הופכים את המשטר לפגיע יותר מאי פעם. התערבות חיצונית, התייצבות העם מאחורי רזא פלהווי, התרחבות ההפגנות והיפוך קנים במנגנוני הביטחון עשויים להפוך את המחאה לנקודת מפנה היסטורית

 קשה שלא לחייך נוכח הכותרות הדרמטיות וההצהרות שלפיהן התיקון האחרון לחוק החוזים, שקידמו ח"כ שמחה רוטמן והשר יריב לוין, ביטל את הלכת אפרופים. הוא לא. גם לא קרוב לכך. למעשה, מי שקורא את התיקון בעיון מגלה כי הוא מניח כהנחת מוצא את מה שאפרופים קבעה כבר לפני שלושים שנה