מהתפקיד הבלתי נשכח כסופרמן ועד ההתמודדות עם תאונת הרכיבה שהותירה אותו משותק - 20 שנה אחרי מותו של כריסטופר ריב, חושף סרט דוקו חדש את העליות והמורדות בחייו של השחקן והאגדה. בראיון מיוחד מספרים עכשיו שלושת ילדיו, שתיעדו את החיים לצידו, על הילדות הנורמלית הרחק מהוליווד, הקשר האמיץ של אביהם עם השחקן רובין וויליאמס ונקודת המפנה בטקס האוסקר שאחריה הצליח ריב להציל חיים, גם מבלי ללבוש גלימה  

איזה מוצר פיננסי ששווה חצי טריליון דולר תלוי בחייהם ובמותם של 11 ילדים אמריקנים?

מתישהו, בין ההפצצות, החיסולים והאזעקות, עברתי למצב היחיד שאפשרי עבורי כרגע: חיה בתרדמת חורף

עם שני פרסי פוליצר ביד וסרט שיעלה בקרוב על ספרו האחרון העוסק בבית ספר שבו מתעללים בנערים שחורים, קולסון וייטהד הוא השם החם והבולט בספרות האמריקאית בימים אלה. ריאיון

ב-7 באוקטובר עומר הברון נמלט עם אשתו והילדות מהעוטף, כשרעש תת-מקלע גרם לו להרגיש שהסוף קרוב. עכשיו, אחרי גלות באזור המרכז, ג'ימבו ג'יי שוב שם, בטוח שבשאר הארץ מסוכן לא פחות. רגע לפני שייצא לסיבוב הופעות שמוקדש לנפגעי טראומה, הראפר שחלם על סתלבט בקיבוץ מסכם שנה בלתי נתפסת: מהמוות של חברו שנחטף מהנובה, דרך הרגע שבו התקשה לשיר בטיפול נמרץ ועד לסרטון בסגנון החבובות ששלחו לו הוריו בזמן שמעליהם מתעופפים טילים איראניים

חומת הנורא היא מחסום בלתי נראה, מין חומה רגשית ענקית שמונעת מאיתנו להגשים את החלומות שלנו, או אפילו לעשות כמה דברים שישמחו אותנו כדי לצאת לאט-לאט מהדיכאון. החומה מורכבת מלבנים שצרובות לנו במוח מהפעמים הקודמות שבהן ניסינו דברים

שהיתי בים המלח כשאני מביט בתמונה של מי שנראה כמו סינוואר לשעבר. בסופו של דבר הצורר המתועב גמר לבדו. עקצנו אותו חזק. לא מתחת מרב-המרצחים נשאר סמרטוט עם מקל ביד שניסה ב"קישטה" חסר ערך להעיף את הרחפן שנע מעליו

מורים לפיתוח קול שמנתחים שירים של מטאליקה, שפים צרפתיים שנגעלים מפאסט-פוד אמריקני, טינאייג'רים שצופים בסרטים ישנים ולא מבינים למה לעזאזל זה בשחור-לבן: בשנים האחרונות הפכו סרטוני התגובה, ואלפי הערוצים ביוטיוב שמוקדשים להם, לתופעת תרבות של ממש - ולא רק בגלל שהם זולים להפקה. איך בדיוק הפכנו לצרכנים כה נלהבים של תגובות של אחרים? האם זה טוב או רע, ואיך כל זה קשור ליפנים ולקורונה?