סוף עידן נתניהו, התפיידות פאניקת הקורונה, זחיחות ובעיות שיקול דעת נראות היטב בסקרי עומק הבודקים את אחוזי הצפייה המתנמכים של פאנל האקטואליה הפופולרי. אבל ישנן עוד סיבות לכך

ניר פור והגר משה ריגשו מדינה שלמה לאחר שהתחתנו בפעם השנייה – אחרי שהכירו ב"חתונה ממבט ראשון". כעת, לאחר השניים חזרו מירח הדבש הפוטוגני במיוחד, תפסנו את הגר לראיון ראשון כאישה נשואה – וזה מה שהיא סיפרה

למרות שטראוויס בארקר חגג לאחרונה את יום הולדתו ה-46 וקורטני קרדשיאן את יום הולדתה ה-42, השניים מציגים זוגיות מאוהבת של שני נערים סקרנים. כעת, בסרטון חדש שהופץ ברשתות, השניים העלו אפילו את הרף של עצמם

גמר "חתונמי" מתקרב בצעדי זחל גידם ובקרוב נגלה מי מהזוגות נפרד ומי מהזוגות ייפרד יום אחר כך. עד אז, עוד קצת שירים במכונית נוסעת, עוד מפגש זוגות מיותר ואותם הקונפליקטים הרגילים בין הזוגות בצורתם הרגילה והממוחזרת. חוץ מאצל שי והדס, שאינם זוג. שי הוא אולי החתן הכי פחות רצוי בתולדות "חתונמי", והכחשת המציאות שלו מעוררת השתאות, כי היא מאפשרת לו בו זמנית להיות גם המאושר שבהם. גם הבוקר הוא זורח בעקבות לילה שבו נכפה על הדס לישון איתו באותה המיטה. הוא היה מעדיף חיבוקים וכירבולים, כשם שאני הייתי מעדיפה להתנייד על חד קרן, "אבל זה עדיין צעד", הוא מרגיע את עצמו. אולי, רק לא ברור לאיפה. גם הפרק מתברר שנפלנו על שכפול של פרקי החתונה, רק שאת המכתבים המייגעים מחליפים אלבומים מייגעים, ואת ההכנות הארוכות - דאגות כלליות לגבי העתיד. המריחה הזו כמעט מעוררת געגוע לפרק המומחים או, שלא נדע, פרק מפגש המשפחות. בדומה להדס, גם "חתונמי" לא יודעת מתי לחתוך. שי מציין כרגיל שהדס יפה, וגם היא שמחה לגלות שלא ניכר עד כמה סבלה מכל רגע. "איך את מרגישה?", שואל אותה שי. הדס מתה לגזור את החוגר ולעוף מכאן, אבל את זה היא לא יכולה להגיד, וכשהדס לא יודעת מה להגיד, היא עונה, "מלא רגשות". זה לא שקר מוחלט, כי גם תשישות, סלידה וגועל הם רגשות במנעד האנושי.

בפרק מיוחד לכבוד חג ההודיה, תכנית הילדים האהובה תצרף את הבובה ג'י יאנג, דמות שהיא קוריאנית-אמריקאית בת 7, שאוהבת לנגן בגיטרה חשמלית ולגלוש על סקייטבורד

לפני כשבועיים כוכבת העונה השלישית של "חתונמי", רוני לוי, הביאה לעולם את בנה הבכור - וההתרגשות הייתה גדולה. כעת היא חושפת את בנה ואת השם שהיא ובן זוגה אופיר החליטו להעניק לו - ואנחנו הפכנו לשלולית

עברו בדיוק 30 שנה מאז הפעם האחרונה שנכחתי בפסטיגל. בדיעבד, שנת 1991 הייתה שנת מפנה. יצחק שמיר היה ראש הממשלה, ג'ורג' בוש האב היה נשיא ארה"ב, וזמרת צעירה בשם אתי אנקרי הגיעה למופע הכי שמח של השנה כדי לבאס לנו את החיים עם שיר על ילדה שסובלת מהצקות בידי הילד שגר בבית השכן. לא חושב שדיברנו עד אז על הצקות מהסוג הזה. מי שמע אז על בריונות נפשית בכלל? "מיכאל" לא זכה בפסטיגל, אפילו לא התברג לשלושת המקומות הראשונים בתחרות, אבל הוא שינה את פני פסטיבל הילדים השנתי לנצח בכך שהכניס שירים שמתעסקים בגובה העיניים עם נושאים שבאמת מעסיקים ילדים. 30 שנה עברו, ואני נוסע עם הבת שלי ברכבת לחיפה כדי לצפות בפסטיגל הראשון בחיים שלה, וגם הפסטיגל הראשון שלי כהורה. בדרך, אני מבין שהבחירה להגיע בתחבורה ציבורית קשורה כנראה לזיכרונות הטראומתיים שיש לי מהפסטיגלים כילד. אני עדיין זוכר את הייאוש של אמא שלי מפקקי התנועה המעיקים בשכונת יד אליהו, כל הדרך אל מגרש החניה העמוס של היכל הספורט, אז עדיין בלי ספונסר על שם חברת ביטוח גדולה. לפתע אני גם מבין שלבת שלי, כמו למיכאל של אתי אנקרי, יש "שם של בן". מעניין כמה ילדות מאושרות חייבות את השם היפה שלהן לאותו פסטיגל ב-1991.