הפרק של "המתחזים" ששודר אתמול בקשת 12 עורר המון תגובות המומות ונסערות. בתכנית הוצגה צעירה בשם קטי שפיתחה מערכת יחסים אדם גבר בשם שי בנבנישתי, אדם שפנה אליה דרך הפייסבוק והציג את עצמו כנשוי רשמית ופרוד בפועל. עוד סיפר לה כי הוא סוכן משטרתי סמוי המשמש כעד מדינה. הוא שלח לה הודעות רומנטיות, השניים החלו לנהל שיחות טלפון ארוכות מאוד, ומהר מאוד מצאה את עצמה קטי מאוהבת בו עד מעל הראש. היא התגרשה מבעלה והתמסרה לו לחלוטין. השניים ניהלו במשך חודשים ארוכים קשר וירטואלי בלבד, ולא נפגשו אפילו פעם אחת. העלילה המשיכה להסתבך, ומהר מאוד גילתה קטי כי תמונות הילדים ששלח לה לכאורה שי בנבנישתי הן למעשה תמונות ילדיה של אישה בשם לורין מיכאלי, ידידה קרובה של שי לכאורה. לורין, נשואה, אם לשלושה ואוהדת של קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב, הפכה לחברה קרובה של קטי. בתחקיר שערך חיים אתגר הסתבר עוד כי קטי לא הייתה היחידה שנפלה בפח שלו, אלא שהיו נשים נוספות שניהלו עמו קשר רומנטי מבלי שכלל פגשו אותו. סופו של התחקיר היה מפתיע בואכה מדהים: שי הוא למעשה אותה לורין. לאור התחקיר המטלטל, התגובות ברשתות החברתיות כמובן לא איחרו לבוא. אספנו כמה בולטות:

אדירם שימש במשך 64 שנותיו ב"ידיעות אחרונות" ככתב המשפט. הוא חשף בשנת 1959 את פרשת יוסל'ה שוחמכר. בשנות השישים והשבעים פיתח נוהג של הסגרת עבריינים מבוקשים למשטרה. בנו ספד לו: "היית העיתונאי הכי טוב בעולם והאבא הכי טוב שיכולתי לדמיין"

סדרת המערכונים הסאטירית חוזרת ביום שישי ב-21:30 בכאן 11 לעונה רביעית. לתכנית מצטרפת העונה השחקנית שירה נאור, שחוברת אל מוני מושונוב, יעל שרוני, עידו מוסרי, יוסי מרשק ויניב ביטון. קבלו הצצה לפרק הראשון, שבו נחשפת תגלית ארכיאולוגית מדהימה

לעתים רחוקות משתמש האדם במילה "חמוד" כדי לתאר את עצמו. אלא שבהיעדר מילה מדויקת יותר, אין ברירה אחרת אלא להשתמש במילה המפורשת "חמוד", כדי לתאר את הזוג שהייתי חלק ממנו לפני תשע שנים. יצאנו יחד פחות משנה, היא גרה ולמדה בעמק יזרעאל, אני חייתי ועבדתי בתל אביב. מרחק של שעה וחצי הפרידו בינינו (וזה בלי לחשב את הפקק המעצבן של מחלף אולגה). ובכל זאת, היינו נפגשים כמעט כל יום. הוצאות הדלק שלנו זינקו פלאים, אבל זה היה שווה את זה. לאהבה אין מחיר. ערב שישי אחד, ב-3 ביוני 2011 , בדיוק היום לפני תשע שנים, ישבנו בחדר שלה בקיבוץ וחיפשנו משהו לעשות. חיפוש זריז בגוגל חשף בפנינו שיש הופעה של להקת "ג'ירפות" בבארבי בתל אביב בשעה 21:00. הבעיה, השעה הייתה כבר 21:05. אמרתי לה שזאת לא בעיה, אין סיכוי שג'ירפות יעלו לבמה לפני שנספיק לנסוע מעמק יזרעאל ליפו. יצאנו לדרך בזריזות, מצאנו חניה באחת הסמטאות של רחוב הרצל, הגענו למסדרון המרופט שמוביל אל הכניסה למועדון הבארבי. לפי כמות האנשים שעמדו בחוץ, ניתן היה להבין שההופעה עוד לא התחילה. לבארבי חוקים משלו. היו שם כל האנשים שאתה מצפה לראות מחוץ לבארבי בשישי בערב. היה שם אייל, שמגיע לכל הופעה של כל אמן בתל אביב. היה שם הדר, זה שתמיד משיג סלפי עם איזה גיטריסט או זמר. הייתה שם ליהי, שבעזרת מצלמה מקצועית תמיד מצליחה להתקרב עד קרבת הבמה (למרות שהיא לא מפרסמת את התמונות בשום מקום) וכמובן שהיה שם מאיר, הבחור הדתי שבהופעות בשישי בערב היה מוריד את הכיפה, בכל זאת מסורת. בשולחן מאולתר ישבה גבי, האחראית על הקופה הקטנה (תרתי משמע קופה קטנה, מין קופסת מתכת מלאה בשטרות). היא הכירה אותי ואני הכרתי אותה, אבל אף אחד מאיתנו לא ידע מאיפה אנחנו מכירים, כמו כל האנשים שנראים קצת מוכרים בבארבי. נכנסנו פנימה, התור לבר נראה כאילו יימשך לנצח, אבל אחרי פחות מחמש דקות כבר הייתה לנו כוס בירה בכל יד. התמקמנו במקום טוב באמצע, מתחת לנברשת המיתולוגית. לפתע ראיתי פרצוף מוכר, זה היה אורי סלונים, בן דודי, מוזיקאי מוצלח שטרם הופיע בבארבי בעצמו. הוא סיפר שזאת הפעם הראשונה שלו בהופעה של "ג'ירפות" והתרגשתי בשבילו. הוא הדליק ג'וינט, ותוך 18 שניות פחות או יותר הגיע אליו קול חזק שהתגבר על כל הרעש במקום: "אתה רוצה שיסגרו אותנו? תכבה את הסיגריה". אורי חייך וכיבה את הסיגריה. אמרתי לו שמעולם לא ראיתי אותו מכבה ג'וינט, גם כששוטר ביקש ממנו. "אני לא מתווכח עם שאול", הוא חייך. זוגתי שאלה מי זה שאול והסברתי לה שהוא הבעלים של הבארבי. אורי הוסיף: "שאול זה מוסד תל אביבי". צחקנו. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אורי צוחק, הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן.

כל דבר ב"להרוג את איב" זועק שזו סדרה שיכולה להמשיך לנצח אם רק יאפשרו לה. היא הצלחה גדולה ברייטינג, בבאזז ובטקסי הפרסים הכי חשובים, כולל אמי (מוצדק) על המשחק של ג'ודי קומר. פיבי וולר-ברידג' הגאונה יצרה אותה וניהלה את העונה הראשונה. כאשר זו הסתיימה היא העבירה את התפקיד לחברתה אמרלד פנל, ובסופה של זו המושכות עברו אל סוזן הית'קוט. את העונה הרביעית תנהל לורה ניל, שכבר נמנית על צוות כותבי הסדרה, ובין יתר הקרדיטים שלה גם כתיבה לסדרות כמו "יומן השומן" ו"חינוך מיני". החילופים התכופים בכיסא הבוסית מבטיחים, לפחות על הנייר, נקודת מבט רעננה לסיפור. סדרה בידי נשים העוסקת בעיקר בנשים - סוכנת ה-MI6 איב פולסטרי (סנדרה או) שדולקת אחר מתנקשת פסיכופטית אקסצנטרית בשם וילאנל (קומר). מעצם נקודות המבט הנשיות הללו הצליחה "להרוג את איב" להפיח חיים בז'אנר החבוט של משחקי החתול והעכבר בין איש החוק לרוצח הסדרתי. אבל המציאות לא כזו מושלמת. למעשה, מאז ומעולם היא לא הייתה מושלמת. אמנם בחישוב הכללי "להרוג את איב" מבדרת וכיפית, אך כבר בשלב מוקדם היה ברור שיש לה נטייה לירות ליותר מדי כיוונים, להחיל את הגחמנות של הנבלית/הגיבורה שלה, וילאנל, על הסדרה כולה. להסתמך על צבעוניות וזעזועים יותר מאשר על התנהגות אנושית סבירה - לא רק של וילאנל אלא גם של כל היתר. מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

פסטיבל קאן הכריז על הסרטים שהיה רוצה להקרין לולא היתה קורונה, ובתוך הבחירה הרשמית והיוקרתית הזו גם שני תוצרים כחולים-לבנים: "הנה אנחנו" של ניר ברגמן ודנה אידיסיס ו"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" של דני רוזנברג

(בסרטון: הצצה לאחד הפרקים הראשונים של הישרדות) יצאתי מהפרק הזה כעוסה. בחיים, אבל בחיים אני לא הולכת לקנות את סירופ הסוכר הזה שקוראים לו ספרינג, פשוט כי הם גמרו אותי עם הפרסומת הכי ארוכה בתבל. שתי משימות - וחצי שעה. מדדתי. גם אלינה ודוד דביר שלא עושים כלום כדי לעמוד מול אסי עצבנו אותי. הוא משליט את רצונו על השבט ביד רמה כל פעם מחדש, והם פשוט נותנים לו. אין לי ציפיות מעדי ביטי, שנבלעה שוב אל תוך הרקע, או מאלה-איילון-דוגמנית-בינלאומית-שאף-אחד-לא שמע-עליה-מעולם. גם אין לי ציפיות מרגב, עושה דברו הנאמן של אסי, או מבני, שבסך הכל מנסה לעבור את היום. אבל אלינה ודוד, שרואים את הבעייתיות שבהיררכיה הזו, היו צריכים להתעקש שאחד מהם ילך לנהל את המשא ומתן בבקתה במקום להיות חלושס ולוותר לו, וזה לא משנה שאסי באמת עשה את זה יותר טוב מהם - הם אמורים לפתח רוח לחימה ורצון ללמוד את המשחק, ולא להמשיך להרכין ראש ולהלשין למצלמה כל פעם מחדש כמו נמושות. כך קרה שלבקתה הגיעו סמדג'ה ואסי, והחליפו את בני ברוכים בישראל - במקרה גם שני המקומות האחרונים בסוציומטרי המקומי. "המרגל החירש", בני כינה את עצמו, ואכן, כל מה שעשה בשבט קפרה זה לשאול עוד כמה פעמים "מה?", פשוט בשיחות עם אנשים אחרים. לעומתו, ישראל, שגם מצבו בשבט לא להיט לא נח לרגע אלא קשר קשרים וזמם מזימות עם אסי ורגב - הכל כדי לא להגיע למועצת השבט, ואם כבר הוא כאן - להניח את היסודות לקראת האיחוד. הוא הבטיח להם שבמשימה ייתן חמישים אחוז (שזה כמו מאה של אדם אחר) ושכנע אותם לביים ריב, כדי שהחברים בקפרה לא יחשדו בברית החדשה שלו.

פרס ספיר של מפעל הפיס מציין השנה 20 שנה להיווסדו ומגדיל את סכום הפרס לספר הביכורים: במקום 40 אלף שקלים שחולקו עד עכשיו - יחולקו 75 אלף שקלים. מפעל הפיס קורא לסופרים ולמו"לים להגיש מועמדים לפרס ספיר. יו"ר מפעל הפיס: "נמשיך להוקיר את הספרות העברית"