לפני שמונה שנים קרה לי דבר מצחיק: נכנסתי להקרנת בכורה של "אנחנו מה שאנחנו", סרט אימה שהוקרן במסגרת צדדית של פסטיבל קאן. בתפקיד הראשי, הוא הציג שחקנית צעירה ומתחילה בשם ג'וליה גארנר, שהותירה רושם רב. כשהסתיימה ההקרנה, ניגשתי להחמיא לה, וכשהוספתי מאיפה הגעתי, הכוכבת הטילה פצצה: באנגלית מעורבבת בעברית, סיפרה לי שלאמא שלה קוראים תמי גינגולד, ישראלית שהופיעה אף היא בסרטים ובטלוויזיה, כולל ב"זהו זה", עד שעזבה את הארץ בשנות השמונים והשתקעה באמריקה. "אני רואה בעצמי חצי-ישראלית", אמרה לי לאחר מכן, כשהתיישבנו לשיחה פורמלית יותר. "יש לי המון משפחה בארץ: למעשה, כל המשפחה של אמא שלי שם, ואני מגיעה לבקר לעתים קרובות". אחרי שפרסמתי את הכתבה ברשתות החברתית והוצאתי קול קורא לחיפוש קרובים, עברה בדיוק חצי שעה עד שהמשפחה שלה יצרה איתי קשר, והתגלתה כמקסימה כמוה. בשמונה השנים שעברו מאז, גארנר הפכה משחקנית מבטיחה אך אלמונית למדי לכוכבת מוכרת ומוערכת. זאת, בעיקר הודות לשתי סדרות - "האמריקאים" (שעונתה השישית בדיוק הצטרפה לקטלוג של HOT), בה גילמה את קימברלי; ו"אוזרק", בה גילמה את דמותה של רות לנגמור - תפקיד שזיכה אותה בשני פרסי אמי. בקרוב אפשר יהיה לראות אותה גם ב"להמציא מחדש את אנה", הסדרה הטרייה של שונדה ריימס בנטפליקס. גארנר הופיעה גם בכמה סרטים, למשל "סבתא" וסרט ההמשך של "עיר החטאים". בשנה האחרונה הוסיפה לרשימה את "עוזרת אישית", תפקידה הקולנועי הטוב והמאתגר עד כה. הסרט הוקרן בשלושה פסטיבלים מכובדים - טלורייד, סאנדנס וברלין - ובסוף השבוע הקרוב יעלה בישראל. כן, שמעתם נכון - מרבית בתי הקולנוע כאן סגורים עד להודעה חדשה, אבל הוא יוצג בכמה מן המעטים שבכל זאת פתוחים, למשל סינמטק תל אביב ורשת Movieland.

לרגל ל"ג בעומר, תחילת עונת החתונות, בדיקת וואלה! תרבות מגלה מה היו 20 השירים המושמעים ביותר באירועים שנערכו בשנת 2020. הממצאים מאשרים: המוזיקה המזרחית שולטת ברחבות, עומר אדם ודורון מדלי מככבים, וגם כאן - כמעט כל השירים הם של גברים. המצעד המלא בפנים

"כאוס", "השפל הגדול ביותר בתולדות המדינה", "פוגרום חוקתי", "פיגוע נגד שלטון החוק". אלה הם רק חלק מהדימויים הקיצוניים שהוצמדו אמש בשלושת הערוצים הגדולים לישיבת הממשלה הסוערת. המסגור הדרמטי לא מוגזם לשם שינוי. "ישיבת הצעקות" (חדשות 12 ו-13) או "ישיבת הצרחות" (חדשות 11) נגמרה בכך שנאשם בפלילים עבר ביודעין על החוק (שהוא עצמו העביר) ומינה לתפקיד (שאסור לו למנות בגלל ניגוד עניינים) את אחד ממקורביו הבולטים ביותר, שהיה בעבר יועץ התקשורת הצמוד שלו - בניגוד לקביעת היועץ המשפטי לממשלה. זה באמת דרמטי. וזה לא נורמלי. וזה לא צריך לקרות. וזה פיגוע, פוגרום, שואה, צרה ומצוקה. הכל נכון. מצד שני, זה גם קצת מתחיל לשעמם. בעידן שבו כמעט כל ערב נפתחת מהדורת החדשות המרכזית של ישראל עם פרצוף זחוח של פרשן פוליטי שמכריז על "דרמה", קשה להתרגש מעוד ערב של נוכלות פוליטית בוטה. ככה זה. הילד זעק "זאב" שוב. ביג דיל. הדמוקרטיה הישראלית נקברה פה פעם אחת יותר מדי, ועכשיו, כשזק"א הגיעו לאסוף את חלקי גופתה, כבר אין מי שיתאבל עליה. זה לא "רק ביבי" או "רק לא ביבי". האמת היא שזו בכלל לא סוגיה מהעולמות הפוליטיים, אלא ממחוזות ההיגיון. לא צריך להבין את נבכי החוק המשוקץ שהביא לעולם את הממשלה הפריטטית. זה נטו עניין של שכל ישר. נאשם בפלילים לא יכול לקבוע את זהותו של שר המשפטים. פשוט לא. לא צריך בשביל זה ייעוץ משפטי מדופלם או פסיקת בג"ץ יוקרתית. מדובר בהיגיון שכל ילד בכיתה א' אמור להבין. לא נותנים לחתול לשמור על השמנת, ובאותה מידה גם לא נותנים לחתול לבחור מי מחבריו הטובים ביותר יהיה זה שישמור על השמנת. דמוקרטיה שמאפשרת לנאשם בפלילים למנות את האיש שממנה את שופטיו היא דמוקרטיה רקובה מיסודה.

לחצו לצפייה בפרקים 1-4 של "מחוברים"

נפרד ממאיר אריאל, סופד לרבין, נאחז בזיכרונות ולא מוותר על אמירה חברתית: "הרצל לילנבלום" הג'אזי והאיטי שיצר חנוך ביחד משה לוי ואלי מגן מחזיר את מלך הרוק הישראלי בדימוס לאלמנט שלו. להיטי המחאה שחרכו את הרדיו נשארו בחוץ בצדק, בפנים נותרו שירים טובים יותר

לצפייה בפרקים המלאים

מייקי סנואו נולד למשפחה דתית בניו יורק ובגיל 6 עלה לישראל. מייקי היה ילד שנהג להסתבך וכבר בגיל 16 מצא עצמו סוחר בסמים, עובר מבית לבית ואפילו ישן ברחוב. עד שהחליט לעשות שינוי בחייו וכך גילה את הבישול. צפו באודישן המלא שלו ב"משחקי השף"