זמני השבת
עיר | כניסה | יציאה |
---|---|---|
ירושלים | 16:01 | 17:13 |
תל אביב | 16:16 | 17:14 |
חיפה | 16:05 | 17:13 |
באר שבע | 16:20 | 17:17 |
הכותרות שעניינו הכי הרבה גולשים בדף זה
18/03/22 09:20
66.67% מהצפיות
מאת וואלה!
אהבה מטורפת, תשוקה בלתי ניתנת לשליטה וקלטת סקס אחת שיוצאת משליטה. סיפור הנישואין הקצר של פמלה אנדרסון וטומי לי הפך לאחת מהסדרות הכי מדוברות של השנה. האירוניה היא שבדיוק כמו אותה קלטת סקס מהניינטיז, הדרך היחידה לראות את "פאם וטומי" בישראל היא בצורה פיראטית
18/03/22 11:37
33.33% מהצפיות
מאת וואלה!
בערך באמצע הספר "המקום שבו אני יכול להיות", ספרו של נסים מטלון, אחד מאנשי החינוך היותר מקוריים ומשפיעים שפעלו פה במשך השנים, מופיע סיפור קצר על המורה לספרות והמחנכת שהייתה לו בתקופת התיכון ועל הקושי שבו הוא נתקל כשרצה לכתוב עבודה על "המשפט" של קפקא: "המורה לספרות, שהייתה גם מחנכת הכיתה, ניגשה אליי עם הצעה ש'שתלה' אותי במקום וריגשה אותי כאחד. היא הציעה שניפגש בחופשת סוכות בספרייה הלאומית בירושלים ליום הדרכה, שבו היא תכיר לי את הספרייה ותלמד אותי איך לחפש חומר רלוונטי לעבודה שלי. מעולם לא הייתי לפני כן בספרייה הלאומית, ירושלים נראתה לי כמו מקום שמתקיים מעבר להררי החושך. המבחר העצום של הספרים באווירה המיוחדת של הספרייה, יכול היה להופיע קודם לכן רק בחלומותיי...." די ברור אחר כך איך במהלך כל הקריירה המקצועית שלו, מחפש מטלון עוד ועוד דרכים לשתול את אותה תחושת ערך עצמי שכל כך חשובה לפיתוח של כל מתבגר או ילד, ואיך הוא מחפש עוד ועוד דרכים על מנת לדאוג שכל המערכת החינוכית מסביב רק תשקה ותרווה ותעזור להצמיח ולחזק את אותה תחושה. כאן, בקטע הזה, מתרחש המהלך הנכון והטוב של הספר - הניסיון האישי והמאוד פרטי, מצמיח על גבו את הרעיונות החינוכיים והאנושיים הרחבים יותר. הבעיה היא שלא כך נפתח הספר. אינני נוהג בדרך כלל להתערב בשיקולי עריכה של ספרים. מה שנעשה נעשה ואת מה שנעשה הרי אין להשיב, ובכל זאת, אילו הדבר היה ניתן בידי, הייתי מתחיל את ספרו של נסים מטלון ממקום אחר. רק אחרי המון המון עמודים, והמון המון מילים, מספר למשל מטלון על בריאותה של רעייתו שהתערערה והתרופפה מאוד בשנים האחרונות, ואם היה בידי הכוח, או היכולת להיות חלק מצוות העורכים של הספר הזה, הייתי אומר לו פשוט: נסים. משם תתחיל. כלומר מנקודת שבר לא פשוטה שממנה צומחים. וזה לא חס וחלילה החיפוש אחרי ה"צהוב", או אחרי ה"שערורייתי", אלא הדבר הכי פשוט וכמעט הכי בסיסי - היכולת להתקרב אל האיש שבספר. לא האיש שבחיים. קרבה כזאת נחוצה ואולי אפילו הכרחית, גם כשמדובר בספר עיון, שבו אתה עומד לפגוש כמה רעיונות מעניינים מאוד בתחום המנהיגות החינוכית. זה כמעט האלף-בית של כל יצירה, גם דוקומנטרית: קודם כל אתה צריך להרגיש סוג של קרבה אל האיש הדובר, ורק אחר כך, כאשר נוצרת אותה קרבה, שיכולה להיות אפילו חולפת ורגעית, אתה פנוי לשמוע ולהכיל את הדברים החשובים באמת שיש לו להגיד. הנה, אחרי עוד כמה עמודים (עמוד 54 אם לדייק) אני מוצא פתאום את המשפט הזה: "נוכחותו של המוות הופיעה בחיי מוקדם מאוד, עת נפטר אבי באופן לא צפוי ממחלה בהיותי בן ארבע. אימי הייתה בת עשרים ושבע ואחי הקטן בן שנה". זה כמעט משפט "עמוס עוזי" מבחינת העוצמה שגלומה בו, וכמה חבל שמשפט כמו זה לא פותח את הספר.