אני לא יודע כמה אנשים יכולים להיכנס לאמפי פארק בראשון לציון, אבל אתמול, בהופעה של דני סנדרסון, היו שם יותר. כל הכיסאות היו מלאים, כל המעברים, כל חלקות הדשא, דוכני המשקאות ואפילו בתאי השירותים המעריצים המשיכו לזמזם, תוך כדי פעולות אנושיות מוזיקליות אחרות. זו הייתה הופעה המונית במובן הכי טוב של המילה. מי בכלל ידע שיש מובן חיובי ל"המוני"? אפילו על הבמה, לרגעים מסוימים, עמדו 20 מוזיקאים. קקופוניה אנושית, צבעונית, נדירה. בדרך כלל בשביל לראות חגיגות שכאלה צריך לעבור בביקורת דרכונים בנתב"ג, והנה, ללילה אחד עיר היין הפכה לבירת המוזיקה. גרסה מקומית של וודסטוק. זה יישמע מוגזם רק למי שלא היה שם. העניין הוא שלא משנה כמה שהערב הזה במסגרת פסטיבל ראשון לציון היה חגיגי (והוא היה חגיגי), כמה אלפי מעריצים מילאו את האמפי (ומילאו) או כמה מוזיקאים עמדו על הבמה (ועמדו) - זה הרגיש לא מספיק. דווקא בגלל שאלה היו חגיגות ה-55 שנה לתחילת המסע המוזיקלי של אחד הגדולים שלנו. דווקא בגלל שגדולים אחרים הגיעו לחלוק לו כבוד. דווקא בגלל שהכל תקתק - הסאונד, התאורה, הווידיאו - פתאום גם הערב הכי מושלם הרגיש קטן על הנפיל הכי קומפקטי שלנו. יש מעט מאוד אמנים שיכולים לגרום להופעה כזאת מפלצתית להרגיש קטנה כל כך. אינטימית. רבבת צופים סביב כוכב אחד לבד. אני לא הייתי מעז. אבל הוא? הוא בכלל מסיפור אחר.

בשונה מדמויות כמו ג'ופרי ברתיאון או הומלנדר, ג'ון פול מ"אחיות רעות" לא מתקיים בתוך עולם פנטסטי. הוא חי בינינו, עובד במשרד ועוקב אחרי משחקי כדורגל, אבל התחביב הכי גדול שלו הוא לאמלל את כל הסובבים אותו. הוא אחת הסיבות הגדולות לכך ש"אחיות רעות" כה נהדרת

ראש האופוזיציה וראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, טוען בספרו האוטוביוגרפי החדש כי נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה שיגר לו בפגישתם בוושינגטון מסר פוגעני ומאיים. נתניהו כתב בספרו "ביבי - סיפור חיי" (הוצאת סלע-מאיר) שהופץ בסוף השבוע למכירה בישראל, כי דבריו לאובמה נפלו על אוזניים ערלות ולאחר מכן הנשיא האמריקאי שיגר לעברו את המסר המאיים שזעזע עמוקות את נתניהו. "אמרתי לאובמה שדרישותיו הדרקוניות שגויות הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מעשית", כתב נתניהו. "חזרתי על כך ששורש הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים אינו ההתנחלויות, אלא סירובם העקבי של הפלסטינים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית. הוספתי שלחנוק רבע מיליון אנשים אינו דבר צודק או אפשרי. דברי נפלו על אוזניים ערלות. "אובמה חזר על דרישתו. כדי להסיר כל ספק, הוא הוסיף משפט אחרון כשעמדנו לצאת מהחדר הסגלגל: 'אתה יודע, לעיתים קרובות אנשים לא מעריכים אותי נכון. אבל אני בא משיקגו, שם הייתי צריך לטפל ביריבים קשוחים'. ואז הוא הוסיף משפט נוסף שזעזע אותי עמוקות דווקא משום שהיה כל כך מנוגד לאופיו המאופק. המסר היה חד משמעי והוא נועד להלך עליי אימים. העובדה שנשיא ארה"ב שיגר מסר כל כך פוגעני בפגישתנו הרשמית הראשונה הטרידה אותי מאוד. הרגשתי שמתייחסים לראש ממשלת ישראל כאל אחרון הבריונים בשכונה. מה שהעמיד אותי בחזרה על רגליי היתה התחושה שלא ייתכן שמנהיג נבחר של אומה גאה בת 4,000 שנה יזכה ליחס כה משפיל ומזלזל". הנה סיפורים נוספים שמספר נתניהו בספרו החדש:

אחרי שבפרק הקודם קיבלתם הדרכה שלא תוכלו למצוא כמוה בשום מקום אחר, הפעם החלטנו להרגיע. בגלל שלשחר יש יומולדת עוד מעט, רצינו לעודד אותו קצת בפודקאסט הזה, ואולי גם לענות על השאלה איך מתמודדים עם בלוז יומולדת, במיוחד אם אתם רווקים מתבגרים. ככה זה התחיל, אבל מהר מאד קרה מה שקורה בכל פעם, וסטינו מדרך הישר לנושאים לגמרי אחרים - על ג'פרי דהמר היינו חייבים לדבר, כי לחלקנו הוא הזכיר את עצמם, וחלקנו השני חוגגים איתו יום הולדת. היה אפל. היה מדכא, אבל ברגע האחרון עלה הנושא (הלא חשוב בכלל), שסידר לנו את מצב הרוח.

השיר "בשביל" שיצר הזמר הצעיר שרווין האג'יפור משלב את כל התסכול והזעם של האזרחים באיראן, וחרף מעצרו הוא ממשיך להתפשט ברשתות החברתיות ולהישמע במחאות החיג'אב במדינה וברחבי העולם. "בשביל כל הפעמים שבהן פחדנו להתנשק עם אהובינו"