נפתח בווידוי: בהתחלה לא סבלתי את אודיה. המסרים הדתיים שהושתלו בשירים שלה הרגישו כמו אמנון יצחק עם אוקטבה למעלה. חשבתי היא גימיק פשטני שיחלוף, מעין נועה קירל עם כיפה או יסמין מועלם עם נרגילה. משהו השתנה בי כשהיא הוציאה את "ילדה של אמונה". המלחמה נכנסה לשנה השנייה שלה והאווירה המלנכולית של בוא החורף היטיבה עם הסיפור של האלבום הזה. פתאום היא החזירה אותי עשור אחורה, לתקופה שבה עברתי לתל אביב, דתל"ש שמגלה את העיר הגדולה ומנסה להזכיר לעצמו ש"בחוץ כולם משוגעים ואני ילדה של אמונה". האלבום הוא סיפור על ילדה שנמשכת ל"רע" אבל מנסה לשמור על העוגנים ששומרים עליה יציבה על הקרקע.