הסרט הישראלי שהפך לתופעת טבע, הסרט הכי טוב של השנה עד כה, והסרט הכי טיפשי שראינו מזה שנים. ארבע המלצות צפייה ואזהרה אחת

כולנו ידענו שהמלחמה הרחיקה את הסיכוי לראות אמן בינלאומי מופיע בישראל, אך מפיקים מציגים תחזית קודרת, שלפיה ה"בידוד" יימשך שנים: "הם פוחדים שהקריירה שלהם תחוסל אם יגיעו לפה". תשאלו את המפיק גדי אורון שכבר חתם על חוזה עם שני אמני ענק שחטפו רגליים קרות וביטלו

הגלגול החדש לקומיקס של מארוול הוא להיט קיץ סינתטי ונאיבי עם עלילה דבילית, שהולך לגמרי על בטוח. האם זה מה שיציל את היקום הקולנועי השוקע? שניים וחצי כוכבים

אוסף מקיף ומגוון מסוף המאה ה-19 שליקט וערך המשורר ויליאם בטלר ייטס, כולל אגדות, שירים וסיפורי עמים על מפגשים עם פיות גחמניות ומסוכנות ושאר קרוביהן - בנות ים, רוחות רפאים, מכשפות וענקים. קראו את המבוא

השבעה באוקטובר שלי התחיל בבלבול. התעוררתי מצופרי האזעקה. יצאתי לחדר המדרגות יחף, חצי גוף עדיין במיטה, כשחזרתי הביתה הטלוויזיה דיברה בשפה חדשה. דיברו על חדירה, ירי, בלגן. ואז מישהו באולפן זרק: "יש דיווח על עשרים הרוגים". זה נשמע מופרך. עשרים? נו באמת. בטח לחץ, פייק ניוז, טירוף רגעי של התחלה. אנחנו הרי יודעים איך זה עובד, מספרים מנופחים, עדויות חלקיות, הכל יתברר. ככה אמרתי לעצמי, כמו שאומרים לעצמם אנשים שרוצים להישאר רגועים. שעה אחר כך המספר הזה כבר נראה כמו בדיחה רעה. לא עשרים. כבר מאה. וישבתי מול המסך, עם כוס קפה שהתקררה לי ביד כל אותו יום ועוד ימים רבים אחריו, באותה תנוחה, בוהה. שותק. מנסה להבין איך הכול קורס בזמן אמת. איך המציאות מתפוררת ולאף אחד אין מושג מה קורה. ואנחנו כמו ילדים שמישהו כיבה להם את האור. עיוורים. מבוהלים. מדחיקים. המספרים עלו למאתיים, אחר כך שלוש מאות, ואז כבר המספרים הפסיקו לספור אותי. נשארתי עם כוס קפה שהתקררה לי ביד, כמו המדינה, עומדת, פושרת, מתפרקת. בזמן שרוב המדינה ניסתה לאסוף את עצמה מהרצפה, ואני והמסך שלי שותקים יחד, מהמחנה המשיחי התחילו לזרום הקולות. לא בכי. לא הלם. פרשנות. כאילו מה שקרה הוא לא טבח אלא שיעור תנ"ך באולפנה של גוש קטיף. אורית סטרוק קבעה שמדובר ב"תקופה של נס". לא סתם נס אלא נס שבא לעורר אותנו. לפני מספר ימים, לימור סון הר מלך לקחה את זה צעד אחד רחוק יותר, כשאמרה שחיילים "לא נופלים-הם מתעלים". משפט שמסביר הרבה עליהם, אבל לא כלום עלינו.

שיעור מפתיע בעיתונות של כתב המשפט של i24, התקשורת הישראלית מנרמלת את האלימות נגד ח"כ עודה והופעת אורח של נשיא המדינה. הרגעים המביכים של השבוע

שניות ספורות אל תוך "יוסמיטי" ואנחנו כבר נמצאים על 'אל קפיטן' - קיר הגרניט העצום (גובהו 914 מטרים) שבגן הלאומי יוסמיטי שבקליפורניה. שני מטפסים שמתקרבים אל קצהו כמעט מאבדים את חייהם כאשר צעירה אלמונית נופלת עליהם, מסתבכת בחבלי הטיפוס שלהם וכמעט מובילה אל מותם. הם ניצלים, אבל הצעירה מתה, וזהותה והנסיבות שהובילו לנפילתה מניעות את העלילה של הדרמה הבלשית הדחוסה שכתבו ויצרו מארק ל' סמית' ואל סמית', אב ובתו, וששת הפרקים שלה תפסו מאז צאתם בשבוע שעבר את המקום הראשון ברשימת הסדרות הכי נצפות בשירות. לפני שנחזור לעלילה הבלשית של "יוסמיטי" - סדרה ששואפת להשתמש במפגש בין הטבע והאדם כדי להציג לנו את אמריקה על שלל פניה וגווניה - שווה להתעכב על סצנת הפתיחה הזאת, שהיא גם הסצנה הכי טובה בסדרה. כמו שהפארק הלאומי יוסמיטי הוא לא 'עוד פארק', אלא חלומם הרטוב של כל מי שרוצה לצאת לטיול טבע בצפון אמריקה, וכולל מגוון סוגי צמחייה וחיות פרא, מדובים ועד זאבים - כך גם 'אל קפיטן' הוא לא עוד קיר, אלא הגביע הקדוש של המטפסים.

הרעב בעזה, כולל תמונות ועדויות מזעזעות במלוא מובן המילה, הגיע למהדורות החדשות. גם אם בחוסר רצון, אולי העיניים החלו להיפקח