הם חיים חיים כפולים. מבקשים את קרבתו יתברך, רוצים לעובדו בקדושה, אך נופלים, ושוב נופלים. הסבל הפרטי הוא נורא, גם אם החברה מכילה. חיבוטי הנפש, הרצון להקים משפחה נורמטיבית ממש כמו כולם, מתמוסס מול הקושי.

על הסוכה כתוב שהיא כמו חופה, והמסגרת שלה היא כמו חיבוק, ושמיני עצרת זה ה"חדר ייחוד". אז למה דווקא בחג הסוכות קיבלתי הודעות כואבות ומתוסכלות מנשים על החג הלא זוגי הזה שמפריד בין בני הזוג. ואיך נבטיח לעצמנו שזה לא יקרה גם בשגרה אליה חזרנו זה עתה?