אבא של איתי שחטוף בעזה בטור מיוחד. "כל מי שמנסה להנכיח ולהשמיע את זעקת המשפחות, נתקל במעצורים ובניסיון אקטיבי להרחיק ולהדיר אותם מן המרחב הציבורי. הוכחה לטענה זו מגיעה כאשר עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן, לא הורשתה להיכנס לכנסת בתואנות שווא"

מה שקורה בעזה בחודשים האחרונים הוא מלחמה חסרת פשר. אף מלחמה בעולם לא שאפה להשמיד את האויב, פיזית, עד אחרון אנשיו

שר הביטחון המפוטר יכל להפוף לח"כ מורד, למרר את חיי הקואליציה, להצביע נגדה, לעשות הרבה רעש וכותרות ובסוף גם לקבל הצעה מפתה ממפלגה אחרת. הדרך שבחר בה היא הקשה, וספק אם הוא יחזור לכנסת בעידן נתניהו

קודם הם התעלמו. איך קראה לזה השרה מירי רגב? רעשי רקע. אחר כך לעגו. שליחי מכונת הרעל מאינדונזיה, הודו וישראל הטיחו באמו של החטוף מתן צנגאוקר כל קללה אפשרית, כולל איחולי מוות. אבל צנגאוקר לא נרתעת, היא עומדת על שלה, נחושה ויציבה, ולכן עכשיו הם נלחמים בה

הורה שמקריא קדיש על בן שטרם בנה בית, או ילד בגיל יסודי שנפרד בדמעות מאביו – לא אמורים להיות רגעים שכיחים בהוויה שלנו. אבל הם כן. והיום, בין דיוני התקציב והריבים בכנסת, נכון לשאול בתמימות של תחילת מלחמה מה עושים כדי לשנות את זה

סיומם של ימי החנוכה עלול להעצים עוד יותר את החושך שסביבנו, אלא אם מפנימים שצברנו מספיק אור וחשמל כדי לפרוק אותו גם בהמשך הימים  

המאבק אליו יצאנו בימים האחרונים בתנועת עומדים ביחד, תחת הכותרת "כן, שלום", לא מבקש רק להחזיר את המילה "שלום" לשיח הציבורי - הוא מבקש להצית מחדש את התקווה