כשם שהצבא אחראי למעורבות של לובשי מדים בהשתוללות הטרור היהודי, כך הוא זכאי לקרדיט על כך שהרב אברהם זרביב הפך לסמל וגיבור תרבות בחוגים מסוימים, כל הדרך עד לטקס בהר הרצל

סבא וסבתא של אשתי חיו בעולם שבו ליהודים לא הייתה מדינה ולא היה צבא, הם היו תלויים בהחלטות של אחרים. הנכדים שלהם חיים בעולם אחר לגמרי שבו יש מדינת ישראל, יש ריבונות, ויש צבא שמסוגל לפעול

צלב קרס ו"רצח לכל היהודים", מילימטר מהבית שלי. תיכף תובע תדהמה, אבל אף אחד לא ייצא לרחובות על זה. אף אחד לא יזעק. זו הרוטינה. אחרי התדהמה, הסדר ישוב לרחובות. ואיתו ההפגנות בעד פלסטין ומחיקת ישראל

בניגוד לדאע"ש שהחליטו שהגיעה "אחרית הימים" ולכן גם אם מדובר בהתאבדות בסוף אללה יציל אותנו, כי ככה זה באחרית הימים. אצל האיראנים האמונה והתפילה היו מרכיב משמעותי בזהות אבל לא קבעו את ההחלטות בשדה הקרב  

הונגרים רבים הבינו שההצבעה עבור מדיאר טומנת בחובה סיכון ואין לדעת עד כמה הוא מחויב באמת להבראת המערכות שאורבן וחבריו שדדו והרסו. מצד שני, הוא הצליח לעורר בהונגריה המנומנמת תנועה אזרחית גדולה ואנרגטית

הלוואי וקמפיין האקרוסטיכון היצירתי יבשר את לידתה של תקופה חדשה, תקופה שבה המערכות מתגייסות להגן על הנפגעות. ימים שבהם נפגעות יכולות להתפנות לרפא את עצמן במקום לשמור על שמם הטוב של הפוגעים

הן נפלו זו לזרועות זו כאילו לא חלפו 63 שנים מאז נפרדו דרכיהן. עמדתי משתאה, בעיני רוחי ראיתי שתי נערות צעירות, מנהלות כמו אז שיחה ערנית, ונזקקתי למספר מצמוצי עיניים כדי לחזור למציאות. הרגע הזה של מסע השורשים היה המרגש מכולם - כי סימן את כוח החיים 

סיפורם של ניצול השואה משה אדלר ושל רב סמל ראשון עמרי בן שחר ז"ל הוא עדות לכך שהתנדבות עם ניצולי שואה אינה רק בגדר עשיית מעשה טוב, אלא גם יצירת חיבורים חזקים ומשמעותיים בין דור ניצולי השואה לדור ה־7 באוקטובר