ארגונים כמו חמאס, חיזבאללה, החות'ים והמשטר האיראני אינם אדם אחד. הם מערכות. יש להם היררכיה, ערוצי מימון, תעמולה, זהות קולקטיבית, תמיכה חיצונית ויכולת התאוששות

הייתכן, כי מבלי שראשי המדינה התכוונו לכך, הוציאה מלחמת ששת הימים את החברה הישראלית מתחושת היגון והקריסה בה היתה נתונה בשנים שקדמו לה?

מדיניות סיכולים לבדה כמעט אף פעם לא “מנצחת” עימות. בדרך כלל היא "כלי" בתוך מערכה להשגת לחץ צבאי, מודיעין, תודעה והישג מדיני. מה אירע מאז 7 באוקטובר?

מדינת ישראל צופה מהצד בסדר הגלובלי החדש שמתהווה. העולם, ואויביה בתוכו, נמצאים בתחרות למידה שמשנה מהיסוד את הפוליטיקה, המדע, הכלכלה ואת שדה הקרב. לממשלה הבאה מחכות משימה והזדמנות: לוודא שאנחנו עומדים בקצב, ולקחת חלק בעיצוב המערכת העולמית 

אין הבדל בין מי שמצלמים חובשי כיפות בתל–אביב ומאשימים אותם בניסיון השתלטות, למי שקוראים בוגדים למצביעי שמאל. כשאנשים מפסיקים להיתפס כבשר ודם אלא כמייצגים של מחנה, גם המאבק הכי צודק הופך לאכזריות. הבחירות הקרובות ינסו למוטט את הגשרים האחרונים בינינו. חובתנו האזרחית היא להתנגד 

בלי פינוי–בינוי אלים ובלי המשך הדורסנות: לפתחה של הממשלה הבאה מונחת המשימה לפרק את העימות הטעון סביב מערכת המשפט | השינוי יכול לצמוח ממהלך אחד שיחזיר איזון, אמון ומתינות: בחירתו של נשיא העליון בכנסת, בדיוק כמו שנבחר נשיא המדינה