עם חזרת "קארפול קריוקי" לכאן 11 המגיש אודי כגן מדבר על המזל הרע של פוליטיקאים שחיקה ("טראמפ הפסיד, אורן חזן גם"), וריטה מגלה מי מחקה אותה הכי טוב (רמז: הכול נשאר במשפחה). צפו

נטפליקס עומדת להציג השנה כמות שיא של סרטים, וברור שרבים מהם יהיו בינוניים ומטה. "הטיגריס הלבן" שעולה בסוף השבוע הוא דוגמה לסרט שכזה - עיבוד מאכזב ונחות לרומן המצוין והמטלטל שחשף את האכזריות של החברה ההודית ושל העולם בכלל. עדיף לקרוא את הספר

קפה, כף יד או מזל עיוור? שלחנו את שחר כהן למתקשרת כדי לברר מה יהיה איתנו בעניניי אהבה. 700 שקל וחצי שנה אחרי, הנה מה שהיא אמרה ומה שבאמת קרה

השבוע שוב איבדתי את העשתונות שלי. מספר הפעמים שצרחתי על הילדים שלי שוב עלה בצורה אקספוננציאלית עד שהחלטתי לקחת יום חופש מהניסיון המתמשך וחסר התועלת לעשות את העבודה שלי כאילו אין לי שלושה ילדים בבית ולהיות אמא כאילו אני לא אמורה גם לעבוד תוך כדי. לקחתי יום חופש מהעבודה, כי בהורות אין ממש אופציה כזאת (אם כי לו הייתה, אני יודעת מה הייתי בוחרת). עשיתי את זה כי הרגשתי שהילדים שלי ממש צריכים יום אחד שבו אמא שלהם תהיה סבבה ולא תצרח עליהם. ובאמת היה סבבה, לפחות בהתחלה. עשינו טיול שלוליות ליד הבית וראינו סרט בטלוויזיה עם פופקורן אבל בערב כבר צרחתי עליהם שוב. כי אין לי אוויר וסביר להניח שגם לכם כבר אין. זה כבר הסגר השלישי שלנו וכמעט כל הסביבה הקרובה שלי סובלת מאותם תסמיני מחנק וייאוש. אנחנו לא נצא מזה. אתם יכולים לחגוג שני מיליון מתחסנים עד מחר, גם אני שמחתי מהחיסון בהתחלה. אבל תחסנו גם 100 מיליון, זה לא יעזור. וגם עוד סגר לא יעזור. הנה עובדה, גם הסגר הנוכחי כבר לא עובד. בניסוי שממשלת ישראל עושה עלינו היא מנסה לנצח את הקורונה עם חיסונים לכלל האוכלוסייה ופטור ממגבלות לחלק ממנה. זה שילוב סכיזופרני שבמסגרתו יד אחת של נתניהו בוזקת עלינו חיסונים מלוא החופן והיד השנייה לוחצת יד וסוגרת דילים לאחרי הבחירות עם יענקי קנייבסקי. חלק מאיתנו לא יזכו לראות את הפירות הבאושים של הסידור הזה. הם פשוט ימותו מקורונה עד אז. האחרים סתם ימותו מבפנים. הם ייכבו לאט לאט, כמו שהם עושים כבר תשעה חודשים, ויאבדו את התקווה ואת העניין.

"פקיד". מילה קצרה, ארבע אותיות בסך הכול, שכולה נוטפת בוז ולעג. מפופטיץ, הביורוקרט הטרחן והמתיש מזהו זה, דרך יואכים סטוף, השוויצרי העגמומי מ"יומן הפקיד", הקומיקס המצחיק-עצוב של דודו גבע, ועד שאול מרידור וקרן טרנר-אייל-אייל - פקיד הוא איש קטן ואפור, אחד שאוהב את כוס התה שלו בדיוק באותה נקודה על השולחן ודופק בעוצמה מוגזמת עם אחת מחותמות הגומי שמונחות ליד המסמכים. זהו פקיד, סמרטוט חסר שם שכל תפקידו הוא לזרז הליכים. או לעכב אותם, תלוי איך מסתכלים על זה. בכלל, "פקיד" זו מילה אמורפית כמו "מקבלי ההחלטות". לא באמת עומד אדם אמיתי מאחוריה. התמונות הראשונות ב"עובדה" (קשת 12) ששודרה אתמול היו של מרידור בכדורגל - תחילה משחק עם החברים, אחר כך מתועד במשחק של בית"ר. הכי עממי שיש. טרנר-אייל ברגעי פנאי במושב עם ילדיה. הכי אימהית שיש. זו הייתה בחירה מודעת ומכוונת. ברגע אחד שמטו העורכים את הקרקע מתחת לתדמית ה"פקיד" שהודבקה לשניים. לא פקידים, אלא אנשים כמוני וכמוכם - מחייכים, עצובים, מזילים דמעה, אפילו נעלבים. הרי עלבון היא התכונה הכי לא פקידותית בעולם. מתי לאחרונה שמעתם מפקיד את הביטוי "נשמתי עמוק" או "נפגעתי"? האם בכלל רשאי אדם לעבוד במשרד ממשלתי, ועוד כזה שהכי קרוב לאנשים שמנהלים את המדינה, אם הוא מחזיק בתכונה הזאת?

אין לה טלפון, מחשב או מכונת כתיבה, אבל היא הפכה להיות אחת הכותבות הבולטות של דורה. ב"נגיד שזאת עיר", הסדרה החדשה על פראן ליבוביץ בנטפליקס, הבמאי מרטין סקורסזה מציג בפנינו סיפור אהבה נדיר בין אדם למקום. התוצאה מתסכלת, אבל קורעת מצחוק