אנחנו, שעוד מנסים לקלוט את תהומות השכול והיקפיו, המחדל והשלכותיו, ההפקרה ואדוותיה - אנחנו אלו שצריכים לכונן סדר ישראלי חדש, למען המתים והחיים

חברי כיתת הכוננות, גברים צעירים, הורים צעירים, חשוב שידעו אודותיכם. בבוקר ההוא יצאתם מהבית, אולי בידיעה שלא תחזרו. הוקפצתם אל מול נחילי מחבלים - ובשעות הראשונות איש לא לחם לצידכם.  

מאז 7 באוקטובר נוצר אתוס חדש: מי שאמור לקחת אחריות ולממש אותה הוא זה שמחזיק בכוח, אבל בגלל שיש לו כוח הוא לא צריך לעשות שום דבר בלי שיכריחו אותו, כלומר ייטלו ממנו את הכוח

טקס הזיכרון הלאומי של משפחות החטופים ומשפחות השכול היה האירוע הכי ישראלי שיש - אבל הוא לא תאם את דף המסרים של לשכת ראש הממשלה, ולכן השידור בערוץ 14 נקטע. תזכרו את זה, בפעם הבאה שידברו איתכם על "אחדות" 

ביחד ננצח? שנה למלחמה, ישראל מפולגת מתמיד, ורואה בפילוג כאיום הגדול ביותר עליה. הטרגדיה היא שבעוד שהישראלים מסכימים על רבות מסוגיות המפתח, הממשלה עסוקה בלשסע אותם זה בזו, בזמן מלחמה

ב-8:23 הגיעה אלינו הודעה מצמררת מאחד מתושבי העוטף. "שוחטים אותנו, איפה הצבא?", הוא כתב לנו. שלחנו פוש מהדהד ובלב חשבתי לעצמי "זה לא יכול להיות". לצערי טעיתי. ירון דרוקמן, מי שהיה ראש דסק באותו בוקר, חוזר על אותה משמרת ארורה

שמחת תורה תשפ"ד, לא אומה השמחה בעולמה, בתורתה ובמוסר שהנחילה לעולם כולו, ראינו. נהפך לאבל מחולנו. שמחה לתוגה הייתה. נהפך לאבל כינורי, ועוגבי לקול בוכים. הסתר פנים חווינו אבל לא נתייאשנו. לא אבדה תקוותנו. ידענו, עוד נראה הארת פניו להושיענו

אמא, בזמן שרבים אחרים נוהגים לומר שהם שמחים שההורים שלהם כבר לא בחיים כדי לראות את מה שנהיה מהמדינה עבורה הקריבו כל כך הרבה, אני מצטער יום-יום שאתם כבר לא כאן. אני בטוח שאם הייתם חיים, את ואבא כבר הייתם עושים כאן קצת סדר או לפחות מצליחים, כמו תמיד, למצוא בכל האפל והעכור הזה, איזה שביל מאיר של תקווה